אני לא מתכוון לשקר בנוגע לחוויה הקולינרית הקשה שעברנו, רעייתי ואני, השבוע באשדוד. בכל זאת מדובר בשיפודייה בשם "פינוקיו", ולא הייתי רוצה שהאף שלי, אחד האיברים היותר פרופורציונליים בגופי, ישתנה לו בעקבות אי אמירת האמת.
"זה מעליב את החך שלי", היא אמרה לי אחרי שטעמה רק קציצה אחת משש קציצות הפינוקיו - קציצות הבית שהונחו על צלחתה ליד ערמה של צ'יפס - ולא היתה מוכנה לגעת בשאר.
אני לעומתה לא לוקח קשה את העובדה שקציצות מעליבות אותי. הייתי רעב מאוד כי אני מקפיד שלא לאכול לפני הליכה למסעדות, אז אכלתי שלוש. אבל אין ספק כי היא צדקה שנעלבה.
קציצות הפינוקיו הרגישו כמו בשר טחון מהסוג הנחות ביותר, כזה שעושים ממנו קבבים שמוכרים מהם חמישה בעשרה שקלים או המבורגרים ב־15 שקלים בפיתה בדוכנים המיועדים להריסה.
בשר טחון בטעם שאתה לא סובל מטעמו רק אם אתה נורא מנוזל או נורא עני, או שסתם אין לך חוש טעם. אז אשתי נעלבה - ובצדק רב, יש לומר - ולי היה ממש לא טעים וקיוויתי בכל ליבי וקיבתי שהנזק שזה יגרום לי וליקרים לי יסתכם בפגיעה בכבוד ובחוש הטעם ולא במשהו חמור יותר.
למה זה ככה?
אולי הייתי צריך להתחיל לחשוד כבר כשנכנסתי, כי מי קורא לשיפודייה פינוקיו? הקשר היחיד בכלל בין פינוקיו לשיפודייה בסיפור הנהדר של הסופר האיטלקי קרלו קולודי הוא בתחילתו, כאשר פינוקיו אינו מוצא אוכל בבית ובוכה עד שהוא נרדם עם הרגליים על הגחלים.
בבוקר למחרת הוא מתעורר ומגלה כי רגליו נשרפו כליל במהלך הלילה.
אז למרות הגחלים, אין ממש קשר בין פינוקיו לבשר, אבל למרבה הצער מסתבר שגם אין ממש קשר בין "שיפודי פינוקיו" באשדוד לבשר, לפחות לא כזה שמכבד את החך של אשתי ולא מעליב אותו.
ואולי הייתי צריך להסיק את המסקנות הברורות מאליהן כשראיתי שהמקום ריק מאדם בשעה 13:00 בצהריים? אולי הייתי צריך לשים לב שב"בוטרא" - השווארמייה המשובחת הסמוכה דווקא מלא עד אפס מקום? אם זה לא סימן אזהרה אז מה כן?
המסעדה עצמה היתה נקייה ביום ראשון בצהריים. לא חוכמה, אף אחד לא נכנס לשם. אבל מה הסיפור עם השירותים? אם צריך מפתח ורק לקוחות יכולים להיכנס, אז למה מלוכלך שם? ולמה אין סבון בכלי המיועד לכך? למה נייר הטואלט לא יוצא מהמתקן שהוא נמצא בתוכו? למה, למה, למה?
ללא צל של בשר
אני הזמנתי באגט עם נקניקיות מרגז. הבאגט דווקא היה טוב, החצילים המטוגנים היו מצוינים, חלק מהסלטים שקיבלנו היו גם הם טובים, אבל נקניקיות המרגז, ממש כמו במקרה של הקבב, היו קטסטרופה.
לא רק הטעם, גם המרקם, גם הצבע האדמדם המחשיד. אלה היו ללא צל של בשר נקניקיות המרגז הכי גרועות שטעמתי מימיי. אני לא יכול לחשוב על אף אטליז באשדוד שמכין או מחזיק נקניקיות כאלה.
אני כן יכול לחשוב על כמה סופרמרקטים שמחזיקים מוצרים תעשייתיים שטופים בצבע מאכל ובחומרי טעם. אני אוכל נקניקיות מרגז כל חיי, יש טעמים שונים, דרגות חריפות שונות, אבל הן לא מעליבות ומשפילות כמו מה שהוגש לי כאן בשיפודייה שאמורה להיות טובה והגונה, שמציגה מחירים של שיפודייה טובה והגונה אבל מגישה בשר נחות, פוגעני ולא הגון.
אני חושב שטבעות הבצל שאשתי הזמינה משום מה מסכמות את הכל. שש טבעות בצל, הכי תעשייתיות ומיותרות שיש, הכי לא ראויות לשיפודייה שמכבדת את עצמה, בסכום של עשרה שקלים, שבדיעבד היית מעדיף לשלם בשביל לא לקבל אותן בכלל.
זה לא רק מעליב את החך שלי. זה מעליב, נקודה. ומשום מה אף אחד מעברו השני של הדלפק לא נראה מופתע שטעמנו מדגמית ואחר כך לא נגענו בהן בכלל.
בסוף האגדה המופלאה שלו על פינוקיו כותב קולודי שכמחווה על מעשיו הטובים מחליטה הפיה הכחולה להפוך את פינוקיו לילד בשר ודם.
נאחל ל"שיפודי פינוקיו" שלא לעבור את דרך החתחתים שעבר פינוקיו, אבל מי יודע, אולי יום אחד גם את המוצרים שלהם תחליט הפיה הכחולה להפוך אם לא לבשר ודם אז לפחות לבשר.
מראה מקום:
"שיפודי פינוקיו", תמוז 14, אשדוד
שעות פעילות: א'-ה' 11:00-23:30, מוצ"ש עד 23:30
טלפון: 050-8086307
פסקול: יוטיוב ים תיכוני, בלט בנוכחותו זוהר אשירוב
תג מחיר: מבצע באגט מרגז + שתייה + צ'יפס - 45 שקל, קציצות פינוקיו בצלחת - 45 שקל, טבעות בצל - עשרה שקלים, פחית דיאט - שבעה שקלים; סך הכל: 107 שקל
