בית הקפה "אלטע בוטיקפה" במושב אליאב שבחבל לכיש הוא אחד המקומות היפים בארץ, אם לא בתבל, לשתות בהם קפה ביום שישי בבוקר. הבעיה היתה שהקפה, שהוגש כחצי שעה לאחר שנקרא לשולחננו לראשונה, היה קר - ובתחילת ינואר קפוא כמו זה שאנו חווים בימים אלה, קפה קר זה הדבר האחרון שאתה מחפש ביום שישי בבוקר. במיוחד כשהוא עולה 17 שקל.
שמות חיבה לאוכל
לא רק לקפה לקח זמן. לוקח המון זמן להגיע לבית הקפה המקסים של רזיה יחזקאלי, אפילו אם אתה גר בקרית גת, שהיא העיר הכי קרובה ל"אלטע בוטיקפה" (מבחינה גאוגרפית לפחות).
הנוף בתחילת ינואר בחבל לכיש מפעים ומרגש, מרבדים של ירוק משתרעים עד קצה האופק, פרות לוחכות עשב בשלווה אין קץ ושמש שקרנית חביבה של חורף מפנקת דרך חלונות הרכב הסגורים.
הבית שבו נמצא בית הקפה של רזיה יחזקאלי נמצא בשורה הראשונה של היישוב, פונה לשדות המוריקים שמשתרעים מערבה, ויש בו מרפסת מרווחת ופתוחה לנוף שגם שמאלנים יכולים להרגיש בה טוב עם עצמם מבחינה אידאולוגית.
הבית עמוס בחפצי קרמיקה יפהפיים, רובם מעשה ידיה של יחזקאלי, כמו הכלים הנאים שבהם היא מגישה את האוכל שהיא מכינה.
מלבדם יש מצבור נאה של ענתיקות, פסלים, תמונות ישנות, כרזות עתיקות, חפצים היסטוריים ותפריט שכיף לקרוא, כי יחזקאלי אינה יצירתית רק בתחום הקרמי.
במקום שלה היא עורכת סדנאות אמנות וצחוק וגם קוראת לאוכל שלה בשמות חיבה כמו אומלט מגניב, פוקצ'ה מהממת, סלטים מענגים, קישים מהממים, שקשוקות מחייכות, טוסטים משמחים וסנדוויצ'ים הזויים. מקסים.
טועם בעל ניסיון
בעולם אוטופי, או לכל הפחות טוב יותר, הייתי צריך לעצור כאן. אבל העולם לא אוטופי ואפילו לא ממש טוב, כפי שיודעים תושבי בית עווא שמעבר לקיר, וכפי שיודעים היטב תושביו הוותיקים של חבל לכיש, שבמהלך השנים סבלו קשות מנחת ידם של המסתננים ממזרח
ואולי יכול להיות שכל הכעס הזה והזיכרונות ממסתנני הפדאיון, שנהגו להתגנב ולגרום לתושבי לכיש נזק בגוף וברכוש, מתנקזים לרצון שלי לבצע פעולת תגמול בעקבות הקפה הקר והקיש המהמם, שהותיר את כולנו המומים בעיקר מהמחיר שלו.
באמת, רזיה? 63 שקלים לחתיכת בצק קטנה עם קצת ברוקולי ושתי חתיכות גזר, שמשום מה שוכבת אומללה בשלולית רוטב שמנת ומנסה לצוף על חייה?
הילדה שהזמינה את הקיש הזה אפילו לא ניסתה להגן על עצמה על כך שהזמינה מנה כה יקרה, והודתה שמה שמהמם בעיקר עבורה זה עד כמה הקיש לא טעים לה, עד כמה הבצק מתפרק ותפל ועד כמה שתי פיסות הגזר שמונחות עליו לא ברורות לה.
הסבא שבא איתנו אמר בתחילה שהוא מרוצה מהסלט היווני שלו, אבל כשהתברר לו שמותר לו להעביר ביקורת למרות שהוא לא משלם עבור הארוחה, הסכר נפרץ.
"לא היה מספיק גבינה", הוא הודה, "וגם הזיתים לא טעימים. אלה לא זיתים לסלט יווני". רק לסבר את האוזן: הבן אדם בן 84 ואוהב סלט יווני כבר לא מעט זמן, אז הוא יודע.
אחרי שאמרנו את כל זה
לעומת שתי האכזבות של הסבא והנכדה, השקשוקה שלי היתה מצוינת. באפשרות לשתי תוספות ביקשתי חצילים ותפוחי אדמה עם טונה. קיבלתי חצילים ורק תפוחי אדמה, בלי הטונה המובטחת, אבל לפחות היה טעים: רוטב טוב, ביצים עשויות היטב.
אמנם לא רוטב לניגוב עם שתי הלחמניות שהובאו לכולנו (ולא באמת ידענו כיצד לחלק בין שלושתנו) אבל בסדר, במיוחד בהתחשב באכזבה של שני האנשים שהזמנתי לארוחת הבוקר ממה שהם הזמינו לארוחת הבוקר.
בסדרה הקומית הנפלאה "תרגיע" של לארי דייויד הוא משתמש בביטוי שממש, אבל ממש, קשה לעברת: Having said that - שניתן לתרגם בצורה לא משכנעת ל"אחרי שאמרנו את כל זה" - ביטוי שנועד לייצר הקדמה לטובת הוספת דעה שנשמעת לכאורה ההפך ממה שרק כרגע אמרת, אבל אתה חושב ששתי הדעות נכונות למרות הסתירה ביניהן.
אז having said that על האוכל של "אלטע בוטיקפה", אני עדיין סבור שחייבים להגיע לשם, במיוחד בעונה זו של השנה, כי השלם גדול מסכום חלקיו של הקיש שלקח את המושג בצק פריך למחוזות שאף אחד לא התכוון אליהם.
מדובר במקום מקסים, עם נוף מדהים ואירוח יוצא דופן.
אז נכון, האוכל לא משהו, אבל יש בתי קפה, מסתבר, שלא חייבים ללכת אליהם בגלל האוכל.
מראה מקום:
"אלטע בוטיקפה", מושב אליאב
טלפון: 054-5373153
שעות פתיחה: שישי 9:00-15:00, ימים אחרים בתיאום מראש
פסקול: אולדיז באט גולדיז
תג מחיר: סלט יווני - 48 שקל, קיש ברוקולי - 63 שקל, שקשוקה אקסטרה - 59 שקל, קפה הפוך - 17 שקל; סך הכל: 187 שקל
