השמש שקעה עלינו היושבים באוטובוס שנסע מתל אביב לירושלים, ובחושך הטרי שנפל השתרר גם איזה שקט שאיפשר לשיחה שהתנהלה במושב מאחוריי להגיע אלי. אישה סיפרה לחברתה על סבתה שהיתה מעין רוקחת בתימן. "היתה יודעת", אמרה בקול נמוך, "איך לקחת עשבים ולהכין תרופות לכל מחוש וכאב. גם בארץ המשיכה לעשות את זה, ועוד הוסיפה ידע כי גילתה את הספר של הרמב"ם 'מרפא הבושם' וכל היום היתה קוטפת עשבים ועלים, מערבבת חומרים ונותנת מרקחות לסובלים".
כל הנסיעה דמיינתי איך נראית נכדתה של הרוקחת וחיכיתי שכבר נגיע כדי שאוכל לראות את פניה. אבל כמה מאות מטרים מהתחנה המרכזית בירושלים האוטובוס עצר במפתיע. חפץ חשוד בתחנה. כל האוטובוס היה שוב המולת התארגנות וירידה. עניין מראה פניה של האישה הלוחשת עשבים ותרופות פרח ממני. גם אני מיהרתי לאסוף מטען ותיק ומעיל ולחפש את הדרך המהירה לימק"א, שם התקיים ערב חגיגי של פתיחת שנת הלימודים השנייה של 'הישיבה המזרחית' - בית לתורה, הגות, יצירה ופיוט ברוח יהדות ארצות האסלאם ועדות המזרח, שהתמזג עם זנב הסיום של הביאנלה הרביעית של ירושלים לתרבות יהודית.
× × ×
לב הערב היה התערוכה 'זיארה - חוכמה מרוקאית משותפת'. האוצר, עמית חי כהן, שיצא מנתיבות, העיר שבה נולד, למסע לגילוי ההיסטוריה המשפחתית הפרטית שלו במרוקו, וחזר משם כשעולמות רבים חדשים פתוחים לפניו, סחף אותי. גם בפניי נפתחו בזכותו חרכי הצצה לאומנות ולאומנים מוסלמים שמצלמים ומפסלים, משמיעים ומציגים את השברים והסדקים של מדינתם, וגם את נקודות האור. לאט לאט התבהר שם התערוכה - זיארה, שפירושו מקום מפגש. וככה ניצבו זה ליד זה צילומים מתוך בתים מרוקאיים על אנשיהם, מעליהם ריחפו פסלי אוניות כבדות מחוכמתם ועושרם של אנשי מרוקו, על אחד הקירות צילומי אינסטגרם בועטים, ועל קירות אחרים שערי עיתונים יהודיים מתחילת המאה.
בישראל ששסע חברתי ועדתי פוצע אותה הרגשתי בתערוכה הזו בבית. התחברתי. בקלות. אולי כי אנשים, כשהם לא מבקשים את כל המקום רק להם ולשכמותם, תמיד ימצאו נקודות משותפות גם בין הרחוקים ביותר. המחשבות האלה שלי פגשו את המילים של חי כהן, שסיפר על ויכוח גדול שניצת במרוקו: האם ראוי שאומנים מרוקאים יציגו בירושלים? וגם הוא עצמו הוזמן לקחת חלק בדיון הער שהתנהל בתקשורת שם. לי כל כך ברור שכן. חייבים להציג. הם פה והאומנים שלנו שם. איך ייוולד דיאלוג אמיתי אם לא נכיר? אם לא נראה אלה את שבריהם של אלה ואלה את שמחתם של אלה.
× × ×
אחרי התערוכה ביקשה אביה סנדק, מנכ"לית 'הישיבה המזרחית', את תשומת הלב מהעשרות הרבות שהגיעו. "אנחנו נתחלק עכשיו לארבע ג'מעות (קבוצות) ללימוד משותף", פרשה סנדק את המשך הערב. אחרי התלבטות בחרתי את הלימוד במעגל הנשים 'ניפגש בבאר - סיפורי אירוסין בתורה'. בג'מעות האחרות עסקו בתורת ר' אברהם אבן הרמב"ם, ניגוני געגועים, חכמי המזרח על פרשת השבוע ותורה ופיוט של שושלת אבוחצירא.
× × ×
מאחורי גרם מדרגות נסתר נפתחה דלת אל חדר מרובע גדול שהוחשך ורק שרשרת נורות קטנות דלקו בו בצידו. על הקיר הגדול מלפנים הוקרן מהלכו של טקס נשים. לא ידענו מהו הטקס הזה ומיהן הנשים בלבן שיצרו מעגלים ושורות, אבל זה היה מהפנט. קולה של ויקי לפידוס דייטש, מנחת הג'מעה של מעגל הנשים, השתלב במראות הטקס, תבע בנועם את תשומת ליבנו. היינו שבע-שמונה נשים בגילים שונים. נדמה לי שהייתי החילונית היחידה במעגל. יחד קראנו על הודעות האירוסין כפי שהופיעו בתנ"ך במקרים של רחל, רבקה וציפורה. היה מעניין, מאוד מעניין. התקבלו שם בהבנה קריאות על פי מדרשים והלכה וגם קריאות בעיניים פמיניסטיות מערביות עכשוויות. אבל בכל זאת יצאתי קצת מאוכזבת. זה ערב של 'הישיבה המזרחית' וזה לימוד במעגל נשים, אז למה לא היו קריאות של קולות של נשים מזרחיות בולטות במחקר וביצירה, כמו למשל חביבה פדיה, זמירה פורן־ציון, רחל אליאור ועוד ועוד. חבל.
× × ×
'הישיבה המזרחית' נולדה לפני קצת יותר משנה. כמה עשרות צעירים, רובם ככולם בניהם, בנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם של יוצאי צפון אפריקה ועדות מזרח אחרות. "נפגשנו בירוחם בתוכנית שנקראת 'אלול מן המזרח", מספר אריאל חנוך (29), אחד ממארגני הערב. "זאת תוכנית שמקדמת את התרבות המזרחית. התוכנית עצמה היא חלק ממסלול הלימודים האקדמי במכללת ספיר, שהוא בעיקרו לימודי אקטיביזם. בכולנו, אני יכול להגיד, בוער העניין הזה. אנחנו רוצים להשפיע על סדר היום הציבורי בישראל כדי שיכלול גם את התרבות שממנה אנחנו באנו".
כמה אנשים יש ב'ישיבה המזרחית'?
"הגרעין של המעגל הראשון מונה 60-50".
כולם דתיים?
"ממש לא. אנחנו קוראים ופתוחים לכולם: לדתיים, לחילונים, לחרדים".
אתם פוליטיים?
"'הישיבה המזרחית' היא לחלוטין מעשה פוליטי. אם למשל אנחנו רוצים להכניס לתכנים של מערך השיעורים במשרד החינוך יותר חומרים מהתרבות שלנו אז בוודאי זה פוליטי. אבל אנחנו לא פונים רק לימנים. ממש לא. יש אצלנו גם שמאלנים, יש מסורתיים, יש גם ימניים אבל השיוך הפוליטי הוא לא קריטריון. אנחנו גם לא מתחברים להגדרות המערביות של אורתודוכסים וקונסרבטיבים. אותנו מעניינת מסורת ישראל. אגב, שיעורי הלימוד שלנו, שמתקיימים אחת לשבועיים, משותפים לגברים ונשים. כולם לומדים יחד".
ולמה אתם בירושלים?
"כי כאן לומדים ועובדים רוב אנשי הגרעין הראשון. אבל אנחנו מתכוונים להקים שלוחות בקרית גת, בנתיבות, בקרית שמונה, בתל אביב, בכל מקום שבו ירצו לשמוע אותנו".
× × ×
היה מאוחר וקר כשהסתיים הערב, ובכל זאת נעצרתי לצלם את הקישוטים המאירים שדולקים לקראת חג המולד. שנייה לפני שעזבתי קלטו העיניים שלי על גדר האבן, ממש מתחת לעץ האשוח המואר, פתק קטן. "לערב של הישיבה המזרחית", כתב שם מישהו וצייר גם חץ. כשרוצים הכל מתחבר, יהודים ומוסלמים ונוצרים וכל מה שביניהם. גם עיר מסוכסכת וקרועה כל כך כמו ירושלים יכולה לפעמים להיות זיארה.
לאט לאט התבהר שם התערוכה - זיארה, שפירושו מקום מפגש. וככה ניצבו זה ליד זה צילומים מתוך בתים מרוקאיים על אנשיהם, מעליהם ריחפו פסלי אוניות כבדות מחוכמתם ועושרם של אנשי מרוקו, על אחד הקירות צילומי אינסטגרם בועטים, ועל קירות אחרים שערי עיתונים יהודיים מתחילת המאה
