כבר 25 שנים שלבי מתחיל לפעום בחוזקה כשמתקרב סופו של חודש יולי. בסוף יולי ההוא כבר היה ביתנו עמוס ארגזים, וספרתי ימים ושעות לעזיבת הבית.
כמה חודשים לפני כן נכנס ג' הביתה מעוד יום של עבודה בפנים מהורהרות. כשהבית שקט, לאחר ארוחת ערב וסיפורים לפני השינה, הודיע בקול שקט, "הודיעו לי היום על התפקיד החדש. באוגוסט אנחנו יוצאים לשליחות. זהו, מתחילים לארוז".
"הם נוסעים מפה, מה נעשה?" | המחשה: shutterstock"הם נוסעים מפה, מה נעשה?" | המחשה: shutterstock
"הם נוסעים מפה, מה נעשה?" | המחשה: shutterstock
הוא עדכן לגבי המדינה האירופית שבה נעביר ארבע שנים, משם עבר לפרטים פרקטיים: המשרד ישלח אורזים שיקלו על האריזה, נעבור למלון כעשרה ימים לפני הטיסה, וכשננחת שם – יחכו לנו ונשוכן במלון עד שנמצא דירה שתתאים לצרכינו.
עוד הודיע שממש בקרוב נקבל קלטת וידאו (הימים, להזכיר, טרום גוגל ורשתות חברתיות), וממנה נקבל פרטים על המקום שאליו אנחנו מיועדים.
בתום השיחה האינפורמטיבית הראשונית הקצרה פרש ג' לשנת הלילה כשהוא מרגיע, "יהיה בסדר". אני, מצוידת בקפה ומחשבות, יצאתי לגינה. הבטתי לירח ששייט לאטו במרחב שלו, גמעתי את השקט והתחלתי להעביר בראש את כל הכלול במושג "עוברים דירה", כשהפעם הדגש היה על "עוברים מדינה", ובכלל על מעברים בחיים שאנחנו בוחרים או שבוחרים בשבילנו.
בניתי רשימה חלקית של משימות, תהיות והשלכות אפשריות שלא ידעתי איך אעמוד בהן. כמו איך מספרים לבנות, מה תהיה התגובה בעבודה, מה החברות שלי יגידו, ומה יהיה על הזוגיות ועל המשפחה שלנו במתכונת החדשה.
אבל אם אני צריכה לשים את האצבע על אחת המשימות שהכי חששתי ממנה, זה היה איך אני מספרת ומשתפת את הוריי בנסיעה, ואיך יגיבו הוריו של ג'.
כמה ימים לאחר מכן נסעתי לעיר הולדתי, לבית הוריי. בבוקר התקשרתי והודעתי שאני מגיעה והקשבתי לצליל קולה השמח של אמי. "בואי, מאמי", השיבה. "מה להכין לך?"
הדמעות חנקו את גרוני כבר בדרך לשם, כשעשיתי "חזרות" על איך אני משתפת את הוריי המבוגרים בבשורה. "אמא, אני צריכה לספר לך משהו", התחלתי, תוך כדי שאני טועמת את הסלט האהוב עליי שהכינה במהירות לקראת בואי. העדפתי לנעוץ את העיניים בסלט.
"את בהיריון?!" הייתה השאלה־תשובה־הנחה הכמעט מתבקשת.
"לא", השבתי בחיוך.
"כולם בריאים?" שאלה בדאגה, "בעבודה בסדר?"
"כן, כן, אמא, הכל בסדר. רק רציתי לספר לך שהודיעו לג' שהודיע לי", התחלתי להתבלבל קצת במילים, "שבאוגוסט אנחנו יוצאים לשליחות לחו"ל", הוספתי במהירות.
"יופי, מאמי, חייכה. "ומתי תחזרו?"
"אמא, זאת שליחות", הבנתי שהיא לא ממש מחוברת להכרזה. "אנחנו טסים לארבע שנים".
השתיקה קרעה את אוויר המטבח שבו ישבנו. אני זוכרת את אמי מחזיקה בידה מפית מעוטרת וממוללת אותה בין אצבעותיה בזמן שהדמעות התחילו למלא את עיניה הירוקות הטובות.
"גם הילדות יטוסו?" שאלה בשקט.
"בטח, אמא, כולנו". קמתי אליה וחיבקתי אותה. היא ניסתה לעצור את קול הבכי.
"אבל למה, יעלי? הרי יש לכם פה עבודה טובה וחברים ומשפחה ואנחנו פה. ארבע שנים?"
הוריי לא ידעו פרטים על מקום העבודה של ג'. עבורם הוא היה אותו חתן מוצלח ואהוב, בעל מקצוע חופשי, אביהן של נכדותיהן. לא יכולתי לנדב פרטים. "זה מטעם העבודה של ג'", ניסיתי.
"ומה עם העבודה שלך?"
"אני מקווה לחזור אליה כשנחזור", שיתפתי בתקוותי שלי.
"ומה יהיה על השיחות שלנו? על ארוחות שבת? ובחגים? ואיך לא אראה את הבנות בכל שבוע? אני כל כך קשורה אליהן", פרצו המשפטים.
"אני יודעת אמא, גם הן. כולנו נתגעגע, אבל נבוא לבקר ואתם תבואו אלינו. זה לא בסוף העולם. אני אוהבת אותך, אמא", יצאו המילים, שמי שמכיר אותי יודע שלא נידבתי אותן בקלות מעולם.
כבשתי בכל הכוח את דמעותיי שלי, כשתחושת הכובד ממלאת אותי. רגעים שבהם הרגשתי שאני כמו מנערת מעליי כל מיני ערכים שעליהם גדלתי, כדוגמת חשיבות התא המשפחתי המורחב, ולא פחות מזה חוסר נאמנות ל"אל תשליכני לעת זקנה".
ידעתי שאני לא באמת עושה את זה, שאני לא באמת פוגעת בערכים האלה, ובכל זאת – זאת הייתה התחושה.
"יעלי, טוב שאת פה", שמעתי לפתע את קולו של אבי שנכנס בחיוך וקפא. "מה קרה?" שאל כשראה את הדמעות.
"הם נוסעים מפה", זה כל מה שהצליחה אמי להגיד, והבכי פרץ בקול. "מה נעשה?"
הבטתי בהם, בהוריי, שכבר אינם בין החיים, רגע שננעץ בזיכרון לעד. השיחה, ההסבר והדמעות חזרו גם כשסיפרנו על הנסיעה להוריו של ג'.
הוריי והוריו היו שייכים לדור ההורים והסבות והסבים של פעם, כאלה שהפנו את כל משאביהם, הנפשיים והכספיים לילדים ולנכדים. שהאור הציף את פניהם ברגע שהיינו נכנסים לביקור קצר או מסבים איתם לשולחן החג. שידענו שהם בשבילנו 7/24. ואם אז הבנתי את זה "בערך", היום אני יכולה להבין את זה "בדיוק". השנים מחדדות את ההבנה.
במהלך השנים שבהן שהינו בחו"ל, כשהגעגועים השתלטו על הנשמה, הייתי חוזרת בזיכרון לזמן משפחה: לרגעים של הביחד, לסיפורים, לצחוקים, לריבים, והלב היה מתכווץ. כמובן, היו שיחות טלפון, מכתבים, ביקורים, אבל החיבוק החם, הבית הפתוח, "המאכלים של סבתא", היו חסרים.
"אשליות מנופצות". כך מכנה גייל שיהי בספרה "מעברים" את המעברים המאפיינים את גילי ה־30, הגיל שבו עזבתי מאחוריי לארבע שנים את מציאות חיי והחלפתי אותה באחרת, משמע זמן להיכנס למחויבויות חדשות ולשבור ישנות.
בסוף יולי, ארבע שנים לאחר מכן, חזרנו: לבית, לחברים, למשפחה, להורים. אז עוד לא ידעתי שכעבור שנתיים שוב נעמוד מול המבטים והשאלות כשנודיע על השליחות הבאה.
פרסום ראשוני: 08:05 , 29.07.19