כמה פעמים בחיינו שמענו את המשפט "הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בערב הבנות שלכן"? ככל הנראה כמספר ערבי הבנות שערכנו בחיינו, ויש רבים כאלה, וטוב שכך.
את הערבים האלה, שעליהם לא ויתרנו, הגדרנו כאירועי "הכל כלול": סביב שולחן יושבות לא פחות משלוש ולא יותר מעשר בנות. חבורה עם הוויי משלה, שנוצר במשך שנים, שמעבירה תחת לשונה את העולם כולו.
סביב השולחן עפים סיפורים, רכילויות ובדיחות, שיתופים ולייקים על הבוס בעבודה, על המכשפה התורנית בחיינו, חוויות מגידול הילדים, הריב האחרון עם הבעל או החמות, וכמובן, אוכל טוב שמשחרר אנחות עונג וקיטורים על מספר הקלוריות, וגם יין משובח, שממחיש איך "נכנס יין - יצא סוד".
ההבדל בין המינים, מסוג "גברים ממאדים ונשים מנוגה", לובש צורה גם בערבים האלה. הגברים, עד כמה שסיפרו לנו, מדברים בעיקר על ספורט, צבא ופוליטיקה, וגם קצת על נשים. הם, מה לעשות, נשארים ברמה ה"שטחית" ולא באים למפגשים על תקן פסיכולוגים.
והנשים? פה זה לגמרי אחרת. מגיל צעיר אנחנו בוחרות לעצמנו חברה אחת או שתיים שאיתה אנחנו חולקות שיחות קלילות או עמוקות, שבמרכזן לרוב חוויות ומסקנות נפשיות.
ככל שאנחנו מתבגרות ונשאבות לתוך החיים התובעניים, ערבי המפגש מקבלים ערך מוסף גבוה יותר. אנחנו מרחיבות את המעגלים, מקפידות על התדירות ומשתפות בסיפורים אישיים ואינטימיים.
וכן, ברור, גם סודות, כולל מחדר המיטות, והכל תוך גילוי רגישות ורגשנות גבוהה והזדהות עמוקה.
"לי את לא מספרת?" הוא משפט שכיח ומקובל. כי חברות טובות, ככה למדנו, מספרות "הכל", אבל "ה־כל". אין סודות, אין הסתרות. התנאי הוא אחד: מה שעל השולחן - נשאר על השולחן.
יש בין החברות אלה שמזדהות ואלה שמבקרות, אבל לכולן מגיע צל"ש על ההקשבה, על האמפתיה והעצות, גם כשמדובר בעצות בשקל.
הציפייה בחברות הזאת היא לנאמנות טוטלית. לא כמו עוד טפיחה על השכם של גבר לגבר, אלא חיבור של לב אל לב, הקשבה מלאה ותמיכה רגשית.
כל זה שריר וקיים עד שמישהי שוברת את הכללים ומשנה את הנוסחה. למשל, כשהיא מקשיבה כמו תמיד, אבל מתכנסת בעצמה, לא משתפת ושומרת על שתיקה רועמת בכל אשר לחייה שלה.
"או־קיי, אז איך קוראים לו?" שאלה אותי פזית, אחת מחברותיי הטובות שהכרתי במהלך השירות הצבאי.
"סליחה?" שלחתי אליה מבט של הלם.
"שאלתי איך קוראים לו", שאלה שוב. סביב השולחן השתררה שתיקה. עיני הבנות ננעצו בי, מצפות לתשובתי.
"זה כבר ערב הבנות השני שלנו שאת שותקת ולא מספרת כלום, פשוט בורחת לנו. לא מספרת על העבודה, לא על הבנות, ולא מה קורה עם ג', לא מדבשו ולא מעוקצו. מה נהיה איתך? ודאי שאני מדברת בשם כולנו", הוסיפה.
"כמובן שהכי חשוב שאנחנו מקוות שהבריאות תקינה, אבל אתמול דיברנו בינינו והחלטנו שנשאל אותך. אמנם הסבירות נמוכה, ובכל זאת, אולי יש לך מישהו? משהו? הרי בשביל זה אנחנו פה. חבורה שכזאת, לא?", קרצה בעינה ודחפה לפיה ביס מהעוגה.
זה מסוג הרגעים שבו הכעס משתלט. "למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת מישהו מהצד?", קמתי בכעס. "למאהב לטיני כזה? איך את מסוגלת לחשוב על זה? ובכלל, אני לא חייבת לכן דין וחשבון".
"יעל, מה קורה איתך?" שאלה בהפתעה סיגל, עוד אחת מהחבורה. "אולי תספרי מה עובר עלייך? אנחנו פה בשבילך".
"לא בא לי", הפטרתי, ובהפגנתיות קמתי והלכתי.
הערב הזה התקיים חודשיים לאחר שג' החל בעבודתו הביטחונית. את העובדה הזאת ידעו החברות והחברים עם הזמן, אם כי לא את השורות הקטנות אלא רק את העובדה בגדול.
עבורי זה היה ערב מכונן. ערב שבו מושג החברות ומוסד "ערבי הבנות" פשט ולבש צורה אחרת. זה הרגע שבו הבנתי שבלית ברירה אאבד חברות ותיקות לטובת אימוץ חדשות. כאלה שמציאות חייהן כמציאות חיי החדשה. באותו רגע ידעתי: זה לא יהיה אותו דבר.
עם חבורת הבנות המקורית שמרתי כמובן על קשר, אבל הוא הלך והתרופף. עם הזמן התקבצה ובאה לה חבורה חדשה: חבורת ה"נשים של".
על שולחנות ערבי הבנות החלופית החלפנו מתכונים, העברנו המלצות לטיולים, שיתפנו חוויות, אבל הבסיס לא היה חברות נפש של שנים.
הסופרת הבריטית הפמיניסטית וירג'יניה וולף פרסמה לפני 90 שנים את ספרה "חדר משלך", שבו עסקה במכשולים ובדעות קדומות שמופנות כלפי נשים בעולם שבו היא חייתה.
ב־90 השנים שחלפו מאז קיבל המושג "חדר משלך" צורות חדשות ושונות, אבל הוא נותר בעינו: בכל זמן ומציאות אישה זקוקה לחדר משלה, אם היא מעוניינת להתחבר לעצמה ולהבין מה קורה לה.
הדבר נכון אפילו יותר במקרים של שינוי בחיים. לכן, אחת הבחירות שלי הייתה לאמץ לעצמי חברת נפש חדשה, כזאת שתוכל, אם תרצה, להבין אותי וללכת איתי בדרך החדשה: זאת הייתי אני. וגם זה לא היה פשוט.
מסקנה: חברת נפש זה דבר הכרחי, רק שלעתים החיים מובילים אותך להזיז הצדה אחת ולאמץ אחרת.
במקרים מיוחדים אל תהססי ואל תפסלי את האפשרות שתהיי חברת הנפש היחידה של עצמך.