נכנסו אלי זוג אנגלים שעשו עליה. זוג שלא רואים בדרך כלל בנוף הירושלמי כי בעצם הם חילונים וחוץ מהיותם יהודים אין להם שום קטע של ציונות או דת, ככה הם טענו, פשוט רצו לבוא לחיות בארץ.
האישה ביקשה ממני אם אוכל לקחת אותה לבית חולים מתי שהיא תצטרך ללדת. עכשיו, על פניו, היא אישה שמנה. מהסוג הזה שאי אפשר לדעת אם היא בהריון או סתם שמנה. "בטח", אמרתי לה, "מה הצפי שלך ללידה?" "עוד חצי שנה". "עוד חצי שנה?", צחקתי, מי קובע כל כך מוקדם עם נהג מונית שרק עלית איתו פעם ראשונה? הבנתי שהיא קצת מוזרה וזרמתי איתה. נתתי לה את המספר טלפון שלי והם ירדו. מה שהיה הכי מוזר, שבאמת חשבתי לעצמי אם היא תתקשר אלי או לא. ערב אחד אני נוסע והטלפון מצלצל. על הקו, האישה. "אתה זוכר שלקחת אותי ואת בעלי לפני כמה חודשים ואמרתי לך שאני אתקשר שתקח אותנו ללכת ללדת?" "כן, בטח אני זוכר." "אז זהו. אני חושבת שהגיע הזמן. יש לי צירים והלילה נראה לי שאני אצטרך אותך". ואני חושב לעצמי מה אני אקום באמצע הלילה בשביל נסיעה לבית חולים שערי צדק או הדסה בשביל 50 שקלים. אמרתי לה שבסדר, כי אני לא יודע להגיד לא לאנשים. ככה אני. מקסימום ננתק את הטלפון בלילה ושתזמין מונית...
יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'
יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'
באותו לילה שמתי את הפלאפון על שקט והלכתי לישון. בבוקר, כשקמתי, ישר הסתכלתי על הפלאפון אם האישה התקשרה ושמחתי לראות שאין שום שיחה ממנה. התחלתי לעבוד בבוקר רגיל ובשעה שמונה אני מקבל טלפון מהאישה מאנגליה. "זהו , עכשיו צריך לנסוע, הגיע הזמן. איפה אתה?" היא שאלה אותי. "אני במרחק של 10 דקות מכם". "תגיע. אנחנו נחכה לך למטה ברחוב כ״ט בנובמבר". הגעתי אליהם והגבר והאישה נכנסו תוך כדי שהם נושמים נשימות כבדות כמו שמלמדים בקורס של הכנה ללידה. שאלתי אותם: "לאיזה בית חולים לנסוע?" אמרו לי: "לרשרש זה ליד לוד". אמרתי להם: "מה זאת אומרת ליד לוד? לוד העיר?!?" "כן זה מחוץ לעיר". ישר שמתי ווייז. "יש פקקים בדרך. אתם לא רוצים שאני אקח אתכם לבית חולים שערי צדק?", שאלתי אותם. לא . קבענו שם. זה לידה במים". "במים? מה זאת אומרת לידה במים?" ופה כבר הצירים שלה היו יותר קצרים ויותר חזקים ובעלה, שלא נראה בחור חזק, לא הבנתי אך הוא מסוגל לנסוע וללדת בתוך בריכה.
עד שיצאנו מירושלים לקח לנו עשרים דקות וגם בכביש 1 יש פקקים והיא מתחילה לצעוק ואני בלחץ ובעלה עושה נשימות ואני אומר לה: "תנשמי תנשמי כמו בקורס", ושלושתינו עושים נשימות בטקסי ואני בלחץ היסטרי כבר רואה אך אני מיילד את הילד הזה במונית ובעלה נהיה לבן כמו סיד וכמה דקות לפני שהגענו לרשרש בעלה כבר היה מעולף מאחורה. שתי נשים חיכו לנו בחוץ. לקחו את האישה ואני מצטרף אליה עם הדברים תוך כדאי שאני עושה איתה נשימות חזקות וקצרות. המיילדת (או המצילה של הבריכה) התחילה לשאול אותי שאלות. אמרתי לה שאני לא יודע. היא אומרת לי: "אבל אתה לא בעלה..?" "אני לא בעלה, אני נהג המונית... " המיילדת או המצילה שואלת: "אז איפה בעלה?" "לא יודע . נראה לי שהוא התעלף במונית אני יוצא אליו". פתחתי את הדלת שפכתי עליו מים הוא ישר התעורר. אמרתי לו שיכנס כי אישתו בבריכה. המיילדת או המצילה רוצה לשאול אותך כמה שאלות". הוא ביקש שאני אכנס איתו כי הוא לא מרגיש הכי טוב. נכנסתי איתו ואחרי כמה דקות שמעתי את הבכי של התינוק והבעל התחיל לבכות והמיילדת קראה לו להיכנס. באותו רגע אני כבר יצאתי וחזרתי לירושלים שמח ומרוצה. יום למחרת הם התקשרו להודות לי ואמרו לי שהם יקראו לילד משה, כנראה בגלל המים.
יצא לי לקחת אותם עוד כמה פעמים, אבל לצערי הם עזבו את הארץ כי הם טוענים שהמחיה יקרה פה מדי, ואני נשארתי עם פחות לקוחות ועם כל יוקר המחיה.
פרסום ראשוני: 08:44 , 04.06.19