"את רצינית? ככה בקלות כייסו אותך?" שאלתי את עופרה, אחת מידידותיי הטובות שחזרה לאחרונה מטיול בספרד וסיפרה איך הצליח זוג כייסים לשלוף בשניות ארנק מתיקה.
"מה יכולתי לעשות? הם היו הרבה יותר זריזים ומתוחכמים ממני", צחקה, חתכה את הקרואסון לשניים והגישה לי את אחד החצאים. "תחלקי איתי. חזרתי עם שני קילו עודפים מבליסת טאפסים ופאייה ושתייה של סנגריות".
בנימה קלילה סיפרה איך טיילה באחד הרחובות המרכזיים, כשניגשה אליה בחורה צעירה ושאלה אותה משהו בספרדית. בזמן שעופרה ניסתה להסביר שהיא אינה דוברת את השפה דחף אותה מישהו קלות מהצד, וכשהסתובבה לראות מי הרגישה מכה קטנה בתיק הצד שלה, וראתה איך באותו הרגע נמלטים מהמקום הבחורה השואלת והבחור הדוחף, כשארנקה בידו.
"נכנסתי להלם. אפילו לא צעקתי", אמרה.
"לא מאמינה עלייך שוויתרת להם", הטחתי בה. "למה לא רצת אחריהם? למה לא צעקת?"
"עכשיו תורי לשאול אם את רצינית", השיבה. "נראה לך ששווה לרוץ אחריהם? גם פחדתי וגם לא היה לי סיכוי מולם. מה, אותך לא כייסו אף פעם?" שאלה בלי לדעת לאיזה זיכרון שלי היא נכנסת.
"ועוד איך ניסו. רק שבניגוד אלייך אני נלחמתי בגנב והוא לא הצליח לקחת ממני את הארנק. האמת, שלשיטת הנוכחים באותו אירוע לא הייתי גיבורה אלא טיפשה, כי זה באמת היה יכול להיגמר רע".
הדבר קרה כמה חודשים לאחר שנטענו את היתד הזמנית שלנו במדינה האירופאית ההיא. בין כל ההסברים, ההדרכות והעצות הזהירו אותנו מכייסים, אבל הבדל בין תיאוריה למציאות תמיד קיים.
"באותו יום סיימתי לעבוד בשעות הצהריים המאוחרות. זה היה עוד יום קודר וקר. רק חיכיתי כבר לחזור הביתה, לחבק את הבנות ולהתעטף בחום של הבית", התחלתי בסיפור. "התיישבתי בטראם החשמלי, ולאחר כעשר דקות קמתי וצעדתי לעבר הדלת, כדי שאוכל לרדת בתחנה בזמן. הטראם היה מפוצץ באנשים, ביניהם בלט בחור צעיר ושרירי בעל חזות מאיימת משהו, שהתחיל להתקדם יחד איתי אל דלת היציאה. ברגע שהטראם האט, רגע לפני שהדלת נפתחה, הוא דחף את עצמו לעברי, הרגשתי את כובד גופו עלי".
"ככה מתחילים עם אישה במדינה הזאת?" שאלה עופרה.
"אותך אולי זה מצחיק עכשיו, אבל תאמיני לי, הסיטואציה היתה לגמרי לא מצחיקה", השבתי. "עברו אולי שתי שניות עד שהבנתי שהארנק שלי כבר נמצא אצלו בכיס או ביד".
"די... ", נעצה בי עופרה מבט מרצין.
"ממש. ואז בלי לחשוב, בדחף בלתי נשלט, תפסתי את הבחור בחוזקה בשרוולו ולא הנחתי לו, תוך שאני צועקת בכל הכוח: 'גנב! הוא גנב את הארנק שלי'".
"ו...?" היא שאלה.
"ו... ואף אחד לא זז ממקומו ולא בא לעזרתי".
"מה? איזה אנשים... רגע, באיזו שפה צעקת?"
"בעברית", צחקתי. "את צודקת. רק לאחר ששחזרתי את האירוע נזכרתי שצעקתי בעברית".
"כנראה זו הסיבה שלא עזרו לך".
"ממש לא", השבתי. "הסיבה היתה שהנוסעים הכירו את המקרים האלה, ואני לא. לא ידעתי כמה מסוכן המעשה שעשיתי. מי שסייע היה הנהג, שלא פתח את הדלת כדי שהכייס לא יוכל לצאת החוצה. בשלב הזה גם הבחור התחיל לצעוק, ופתאום הבחנתי שהארנק שלי מונח על רצפת הטראם. הוא פשוט הפיל אותו. התכופפתי להרים, אבל אישה זרה הקדימה אותי, הרימה והגישה לי אותו, תוך שהיא חוצצת ביני לבין הבחור. הספקתי עוד לראות את העיניים המאיימות שלו, רגע לפני שירד בתחנה ונעלם. היא הסבירה לי באנגלית שסיכנתי את עצמי ושאני צריכה להגיד תודה שהוא לא שלף סכין ודקר אותי, או שלא חבט בפרצופי. אני זוכרת שנכנסתי הביתה כשכל הגוף שלי רועד".
"במקרה שלך הכל הסתיים בטוב", לקחה עופרה עוד ביס מהחצי של הקרואסון השני שהזמנו.
"אפשר לומר", השבתי ולא פירטתי.
את החלק השני בסיפור, שהתרחש יום לאחר האירוע, לא סיפרתי לעופרה. בערב ה'כיוס' ג. לא היה בבית והצורך לחלוק את החוויה הביא אותי לספר עליה בעבודה. כששמעו על כך הממונים זימנו אותי ל'חקירונת'. הם בעיקר ביקשו למגר את החשש שמא הכייס עקב אחריי, שלא הייתי עבורו סתם 'טרף מקרי' והוא ניסה לשדוד אותי כדי לקחת ממני את תעודת הזהות, מה שהיה עלול להוביל אותי ואת המערכת כולה לחקירה מביכה. העובדה שצעקתי בעברית לא הוסיפה לי נקודות בתחקיר ההוא.
"את מבינה שהתשאול נועד לטובתך ולטובת כולנו", הסביר החוקר בשגרירות בחיוך. "את לא עוד 'אחת מהיישוב' שמכייסים. נראה שהכל בסדר, אבל להבא", סיכם, "תלמדי לשלוט בעצמך. כסף אפשר להחזיר".
"תראה מה זה", שיתפתי את ג., כשחזר בסוף אותו שבוע הביתה ממסעו, ורק אז שמע לראשונה על המקרה. "אני זו שכמעט כויסתי, אני זו שנהגה באומץ עם כייס מתועב, ובמקום לשבח אותי - גערו בי. זה הגיוני? עוד מעט היו מאשימים אותי ב'הזמנת אירוע'".
"אנחנו לא מחפשים היגיון בכל דבר", השיב ג. וחיבק אותי. "אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה יכול לקרות לך. בואי נגיד תודה שהפעם זה הסתיים כך, וקחי באהבה את ההמלצה של החוקר, כדי שאם חלילה יקרה לך שוב משהו דומה תפעילי שיקול דעת לפני שהלהט מתגבר על השכל הישר. תמיד תזכרי מה אנחנו עושים פה. בכלל, תניחי ליצרים שלך להתפרע במקום אחר, לטובתך ולטובת המערכת. עכשיו בואי נשלים פערים אחרים. התגעגענו, לא?".
